הדור שלכן ראה הכול. שמע הכול. נחשף להכול.
ועדיין, משהו חסר.
לא מבחוץ, מבפנים.

אתן מנסות הכול (במקביל!) ללמוד, לעבוד, לטייל,
ליזום, לאהוב, לפרוץ גבולות.
אבל כמה מכן עוצרות לרגע כדי לשאול:
לְמָה כל זה? בשביל מה?

בין הקפה בבוקר ללחץ של הצהריים,
בין שאיפות שאתן בכלל לא בטוחות שהן שלכן  
אתן מחפשות משמעות.
לא הצלחה. לא תואר. לא סטטוס.
משמעות.

וזה הקושי הכי גדול של הדור שלכן:
הכול פתוח, אבל שום דבר לא מחזיק.
יש אינסוף אפשרויות, ואין חוט אחד שמקשר אותן.
אז אתן נעות בין תשוקה לייאוש, בין הצפה לאדישות,
שואלות את עצמכן שאלה עמוקה שאתן לא תמיד יודעות לנסח:

‘למה דבר לא מרגש אותי באמת’?

וזה הרגע שבו אני – מהעיניים שלי, של אישה בוגרת, אמא,
מישהי שעשתה דרך, אומרת:

לא כל חלום הוא שלך.
לא כל מטרה מביאה איתה משמעות.
העולם דחף לך תוכניות, אבל הלב שלך עדיין מחפש אמת.
אין בך דבר פגום.
את פשוט מחפשת את הדרך שלך.

ועכשיו שתינו מדברות
אני מהמקום שלי, את מהמקום שלך.
שירה, אמרי את זה כמו שרק את יודעת
במילים של הדור שלך.
תני לי רגע להתחיל.

אני מסתכלת עלייך  
על מה שאת מחפשת, מנסה, נוגעת לרגע ואז בורחת.
ואני זוכרת את עצמי בגילך  
אבל זה לא אותו דבר.
העולם השתנה. הקצב השתנה.
מה שאת חווה: עמוק יותר, רועש יותר, בודד יותר.

ואני רואה אותך מנסה לכתוב לעצמך סיפור.
אבל הסיפורים שהציעו לך
כבר לא עובדים.
אז את בודקת הכול: תואר, עבודה, חו”ל, אהבה
אבל כל פעם משהו בפנים לוחש לך:
‘מה זה באמת עושה לי’?

רובנו למדנו לחפש תשובות.
אבל את, הדור שלך, לא מסתפק בתשובות.
אתן רוצות משמעות.
ואני מבינה את זה.
גם אם לא תמיד ידעתי לקרוא לזה בשם.

שירה:
האמת?
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני
בכלל יודעת מה זו ‘משמעות’.

הכול נהיה כזה מעורבב.
כאילו אני בתוך מרוץ בלי התחלה או סוף,
וכל פעם מישהו אחר קובע מה נחשב ‘שווה’.

אז אני מנסה.
באמת מנסה.
ובפנים משהו מרגיש ריק.
כאילו אני רצה במעגלים.
הכול אמור להיות מרגש, מתגמל, ‘וואו’.
אבל אני מרגישה על אוטומט.
מתפקדת. מחייכת. מתעדכנת.
אבל לא באמת מרגישה.

ולפעמים אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה.
לא בגלל שאין לי רצונות ,
אלא כי אני כל כך מפחדת לטעות.

ואולי, כל מה שאני באמת מחפשת,
זה משהו אחד שירגש אותי באמת.
שיעיר אותי. שיחבר אותי.
שיזכיר לי למה אני פה.