לפעמים את אומרת “כן”,
אבל כל הגוף שלך אומר “לא”.
לפעמים את מתחילה משהו: קשר, עבודה, פרויקט
כי כולם סביבך אומרים שזה “שווה לך“,
אבל את מרגישה בפנים שזה לא בשבילך.
ולפעמים, וזה הכי כואב,
את כבר בפנים, עמוק,
ואת לא יודעת איך לצאת.
כי אם תגידי “לא” עכשיו,
מה יחשבו?
איך תסבירי?
למה בכלל נכנסת לזה מלכתחילה?
אז את נשארת.
כי ככה לימדו אותך
)ולא, זה לא בא ממני)
שאם את משנה כיוון – את מבולבלת.
שאם את לא בטוחה – את לא בשלה.
שאם את עוזבת – את לא רצינית.
אבל את כבר יודעת את זה:
לוותר על משהו שלא מדויק לך:
זו לא חולשה. זו חוכמה.
לסגת ברגע האחרון, דורש,
לפעמים, אומץ במנה מוגזמת במיוחד.
כי אם זה לא מה שאת רוצה,
מיותר להישאר רק כדי להוכיח שאת ‘מסוגלת’.
את אמורה ללכת אחרי התחושה הזו,
זו שאומרת לך בשקט:
“זה אולי נכון – אבל לא לך.”
ועכשיו שתינו מדברות
אני מהמקום שלי, את מהמקום שלך.
שירה, אמרי את זה כמו שרק את יודעת
במילים של הדור שלך.
תני לי רגע להתחיל.
את יודעת מה הכי קשה לי לראות?
שאת מרגישה שמשהו לא נכון, אבל,
לפעמים, לא נוח לך להקשיב לזה.
כאילו את צריכה אישור לפני שאת משנה כיוון.
כאילו לומר ‘זה לא מה שאני רוצה’, זה דבר רע.
שירה:
אבל זה כן מרגיש רע.
כאילו אני בוגדת באיזו גרסה קודמת של עצמי.
במה שאמרתי, במה שהבטחתי, במה שחשבתי שרציתי.
גם אם אני מרגישה שזה לא מדויק,
אני פוחדת שאם אסתובב עכשיו, כולם יגידו:
‘היא שוב לא יודעת מה היא רוצה’.
וזה הדבר שאני הכי לא רוצה לשמוע.
מיקי:
אבל שירה, לדעת מה את לא רוצה, זו התחלה של בהירות.
רוב הנשים שאני מלווה, גם בגיל 50, עדיין פוחדות להודות בזה.
שמשהו שהן עצמן בחרו, כבר לא מתאים להן.
החיים משתנים, את משתנה, הרצון משתנה – וזה לא כישלון.
זו התבגרות.
שירה:
אז שוב להתחרט?
להגיד ‘לא’ גם אחרי שאמרתי ‘כן’?
לעזוב גם כשזה נראה מבחוץ כמו ‘משהו טוב’?
מיקי:
בוודאי.
אף אחד לא ירגיש במקומך מתי
משהו מתחיל לצרוב מבפנים.
ואת לא צריכה לחכות שזה יהפוך לשריפה
כדי לפנות מקום למשהו אחר.
שירה:
אז גם אם זה מרגיש ככה לא פעם,
זה לא כישלון להגיד ‘זה לא מה שאני רוצה’?
גם אם השקעתי בזה,
גם אם כולם אומרים לי שזו הזדמנות?
מיקי:
זה לא כישלון.
זה האומץ לבחור בעצמך שוב ושוב.
ושוב.
