נתחיל מהסוף, את אשת מו”מ. כל הזמן. את רק לא קוראת לזה ככה. כשהילד מתעקש לצפות בטלוויזיה עד מאוחר, ואת מצליחה להחליף לו את המסך במקלחת מבלי שיבין שזו עסקה – זה מו”מ. כשאת מצליחה לשכנע את הפקיד בבנק להפחית בעמלות, או לשכנע את השכנה להצטרף שוב לוועד הבית (למרות שהבטחת לה שלעולם לא תפני אליה שוב בנושא) – זה מו”מ. הבעיה היא שברגע שאנחנו יוצאות מהבית ונכנסות לחדר הישיבות – קורה משהו מוזר. היכולות הללו, שהן חלק יומיומי מאיתנו, מתאדות כאילו לא היו. אנחנו הופכות למאופקות, שוקלות מילים, חוששות להישמע תקיפות מדי או רכות מדי – ובעיקר מרגישות שאנחנו לא באמת ‘שחקניות מו”מ’. רק שמישהו שכח לעדכן אותנו שאנחנו לא רק שחקניות – אנחנו מקצועניות.

המומחית למו”מ וויס בראטבי ניסחה את זה נהדר כשהיא דיברה על “המעבר משולחן המטבח לשולחן הישיבות”. לכאורה שני שולחנות, בפועל – שתי דמויות שונות לחלוטין. בבית, אנחנו מרשות לעצמנו להיות מלאות, שלמות, יעילות, ישירות, וגם קצת בדחניות. מבחינתנו לא מדובר לא בניהול מו”מ, אנחנו פשוט עושות חיים קשים למי שלא עומד בתנאים שלנו. אבל בעבודה, לעיתים קרובות מדי, אנחנו מרגישות צורך להיכנס לדמות של מישהי  קשוחה יותר, קרה יותר, אולי יותר ‘כמו הגברים’. אלא שהתוצאה של התחפושת הזו היא שדווקא הכישורים האמיתיים שלנו נשארים ליד הכיור.

ופה טמונה בדיוק הנקודה שהרבה נשים עדיין לא מבינות: מו”מ נשי זו לא גרסה מוחלשת של מו”מ גברי. זו לא שפה שצריך “לרכוש” או “ללמוד” מחדש. זו מערכת שרירים שכבר קיימת בכל אחת מאיתנו, כנראה שגם את פשוט לא קראת לה בשמות המקצועיים שלה. כי ברגע שתכניסי את מה שאת עושה ללא מאמץ בבית לשדה הטרמינולוגי של מו”מ, תגלי שאת לא פחות מפורטפוליו ניהולי מהלך.

הארגז הסודי של כל אמא

סינדי ווטסון, עורכת דין שמתמחה בדיני עבודה ויושבת על כיסאות מו”מ לא פחות קשוחים מהשולחן שלך במטבח, פיתחה מודל בשם AREFIT שמבוסס בדיוק על התובנה הזו: התכונות שאנחנו מחשיבות לפעמים כ”נשיות מדי” הן לא מכשול, אלא יתרון מובנה. אסרטיביות, למשל, זו לאו דווקא תכונה גברית. זו בדיוק אותה החלטה שאת מקבלת כשהילד צורח “לא רוצה לישון!” ואת עונה לו ‘אוקיי, עכשיו אתה נכנס למיטה. לישון’. גם כשיש בכי. גם כשיש רגשות אשם. כשאת שומרת על גבול – את אסרטיבית. וכשאת עושה את זה בעבודה, את גם אסרטיבית וגם מקצועית.

או קחי את היכולת שלך לייצר קשר אישי, מה שמכונה (גם) בעולם המו”מ ‘ראפור’. כשאת גורמת לשכנה לשתף פעולה שוב עם ועד הבית (כשהבטחת לה כבר כמה פעמים שלא תעשי את זה), או כשאת יודעת איך לרכך את הפקידה בקופת חולים למרות שהיא התחילה את היום שלה עצבנית במיוחד – את משתמשת בכישורים קריטיים לבניית אמון. זה לא קסם אישי’, זו אסטרטגיה. גם אמפתיה, היכולת שלך להבין מה עובר על הצד השני עוד לפני שהוא אמר מילה, היא כלי עוצמתי. במו”מ, היכולת להבין את האינטרסים של הצד שמולך,אפילו כשהם עטופים בכעס או באדישות, יכולה להיות ההבדל בין דחייה לסגירה.

לרשימה הזו מצטרפים עוד ארבעה “שרירים” נשיים מובהקים: גמישות מחשבתית (מה שנקרא אצלך ‘שינוי תוכניות של הרגע האחרון כשירד גשם’), אינטואיציה חדה (שמריחה בעיות לפני שהן מתגלות), ויכולת לבנות אמון יציב לאורך זמן. כל אלה, בבית, הם מובנים מאליהם. במשרד – הם נחשבים, לעיתים, ל’יתרון תחרותי’. אולי הגיע הזמן למחוק את ההפרדה?

שכחי מה’רגע הגדול’, את מנהלת מו”מ על בסיס יומי

אחת ההחמצות הגדולות של נשים רבות היא שהן תופסות את המו”מ כרגע יחיד, טקסי, פורמלי  – לרוב: שיחת השכר השנתית. אבל בפועל, מו”מ מתקיים כל הזמן, בכל פינה. הוא קורה מול לקוחה, מול ספק, מול קולגה, מול מנהל. הוא קורה כשמבקשים דחייה בפרויקט, כשמבקשים תקציב, כשמציעים רעיון. ואפילו מחוץ למשרד כשאת מצלצלת לחברת החשמל בגלל חשבון מנופח ומקבלת חשבון מופחת,  או משכנעת את הספר שלך למצוא לך שעה פנויה ואת מתכוונת עכשיו. כלומר: זו לא ‘עוד מיומנות שצריך ללמוד’, זה משהו שאת כבר עושה. 

מה לעשות עם הפחד? (חוק ה-60 שניות)

ועדיין, ברגע האמת, נשים רבות שותקות. הן יודעות מה הן רוצות להגיד, מבינות מה הן צריכות – אבל, משהו בגרון נתקע. זה קורה כי יש לנו מיתוס סמוי: שמי שמדברת בביטחון באמת מרגישה ביטחון. ובכן – לא. הרגש, כך מסתבר, עוקב אחרי פעולה. אל תחכי להרגיש בטוחה כדי לדבר, פשוט תדברי, והביטחון יגיע.
איך? כלל פשוט: כשיש לך משהו להגיד – יש לך בערך 60 שניות של “חלון אומץ” לפני שהמוח יתחיל לייצר תירוצים למה לא. פשוט תעשי את זה. אפילו בקול רועד. ברגע שתשמעי את עצמך – המוח יבין שאת מסוגלת. והפעם הבאה תהיה קלה יותר. במובן הזה, מו”מ הוא כמו שחייה: את לא מחכה להרגיש מוכנה. את קופצת. ואז שוחה.

וזה הרגע להזכיר לעצמך דבר אחד חשוב: את לא צריכה לבחור. את גם וגם וגם. את גם אסרטיבית וגם רגישה. גם אמא וגם מובילה. גם מנהלת תקציבים וגם יוזמת רעיונות. את לא צריכה להידחס לתוך תבנית. להפך. התבנית שלך גדולה יותר. אם יש משהו שכל ארגון צריך –  זה בדיוק האיכות הזו: מישהי שיודעת לשלב בין חוכמה רגשית, עיקשות, הומור, גמישות וקול ברור.

מו”מ נשי הוא לא וריאציה רכה. הוא אסטרטגיה חכמה שמצליחה לשלב בין כוח לאמון, בין תוצאה לקשר, בין מטרה לרגישות. בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך מתלבטת אם להרים את היד ולדבר – תזכרי:
יש לך כבר את כל מה שצריך.