להרגיש שייכת.
שיבינו אותך גם כשאת לא יודעת להסביר.
שיאהבו אותך לא רק כשאת מדויקת,
אלא גם כשאת מפוזרת, מבולגנת, בוכה בלי סיבה.

מה כבר ביקשת?
שיקשיבו.
שישאלו איך את מרגישה,
ולא יתמקדו רק במה שעשית היום.
שלא תצטרכי להצדיק כל רגש.
שלא תרגישי שכשאת כועסת – את פחות שווה.

מה כבר ביקשת?
להיות שלמה עם עצמך גם כשאת לבד.
לא לשלם מחיר כל פעם שאת אומרת ‘לא’.
שיעריכו אותך גם כשאת לא מתאמצת כל כך להיות הכול לכולם.

אבל את מגלה שאת משלמת ,
גם כשאת מבקשת הכי מעט.

שאת מרגישה חצויה בין מה שמצפים
ממך לבין מה שבאמת בא לך.
שאת כבר לא יודעת מתי זה רצון ומתי זה ריצוי.

ושם, במקום הכי עמוק, את מתחילה לשאול:
‘למה אני צריכה להילחם על הבסיס?‘
‘למה כל מה שאני מרגישה – נראה כמו בעיה?‘

ועכשיו שתינו מדברות אני מהמקום שלי,
את מהמקום שלך.
שירה, אמרי את זה כמו שרק את יודעת
במילים של הדור שלך.
תני לי רגע להתחיל.

אני שומעת אותך.
אני זוכרת את עצמי בגיל שלך,
מבקשת קצת מקום, קצת שקט,
קצת לגיטימציה להרגיש.
אבל אז, כמו עכשיו, הרגשתי שאני צריכה להסביר,
לנמק, לא להיות “יותר מדי”.

שירה:
זה בדיוק זה.
אני לא מבקשת יותר מדי,
אני רק לא מוכנה להתפשר על פחות.
רק שבכל פעם שאני עומדת על שלי,
זה מרגיש כאילו אני דורשת יותר ממה שמגיע לי.
אני צריכה להצדיק רגש,
להסביר למה קשה לי,
למה אני לא בטוחה,
למה אני עייפה.
גם מול עצמי.

מיקי:
את לא אמורה להסביר.
זה העולם שצריך להפסיק לדרוש הסברים.
את לא מקולקלת, את פשוט בתוך גיל שהוא מלחמת זהויות אחת מתמשכת.
עולם שאומר לך להיות הכול, ולא נותן לך רגע מנוחה.

שירה:
ואת יודעת מה הכי קשה?
שאפילו בינינו, הבנות, כשאנחנו מדברות – יש פער.
כולן מרגישות אותו דבר, אבל אף אחת לא יודעת לשים על זה את האצבע.
אז אנחנו מחייכות, מעלות סטורי, עושות את מה שצריך –
ורק כשמישהי קורסת, פתאום מבינים שהיא סחבה לבד המון זמן.

מיקי:
אני מבינה אותך.
ואת כבר יודעת מרגע שנולדת,
את לא צריכה לבקש רשות כדי להיות את.
אבל את כן צריכה לבנות לך קול פנימי יציב.
כזה שלא מתבלבל כשאחרים מפקפקים בך.

שירה:
מה כבר ביקשתי?
לבחור.
להרגיש.
להיות.
בלי תוויות של:
‘את רגישה מדי’
‘תפסיקי לחשוב כל כך הרבה’.