מה עובר עלייך?
זו לא סתם שאלה קטנה וחטטנית שמישהו זורק עלייך כשהוא רוצה להוכיח אותך או להציק. לפעמים זו בדיוק השאלה שמישהו מבחוץ שואל, כי הוא רואה את מה שאת, כנראה, עדיין לא שמה לב לכך בכלל, או שאת לא רוצה.
זו שאלה שיכולה להרגיש כמו אצבע מאשימה, אבל בסך הכל מבקשת ממך לעצור לרגע, להוריד את המגננות, לשחרר את הלו"ז ולוותר על ההצטדקויות ולנהל שיחה כנה ושקטה עם עצמך על מה שבאמת קורה איתך ולך עכשיו.
אנחנו כל כך טובות בלהמשיך לרוץ. בלהוכיח שאנחנו מתפקדות. אנחנו יודעות להדחיק כאב, למרוח עליו מייקאפ, לתקתק משימות גם כשאנחנו קורסות בפנים.
החברה "מתגמלת" אותנו כשאנחנו חזקות, מסתדרות, "בסדר".
אבל, כשהשאלה הזו קופצת לה משום מקום, מבחוץ או מתוכנו, מטרתה לשבור לנו את האוטומט, לעצור את הזרם הסוחף ולהגיד: "תסתכלי רגע. תראי מה את נושאת איתך."
אם הגעת למצב של משבר, אל תראי בו תקלה במערכת, או תעודת עניות.
הוא האות שמודיע לך שמשהו במבנה הקיים שלך כבר לא מתאים לך.
משבר הוא סימן שמבקש ממך להיות כנה. להרגיש. לא כדי להתפרק ולשקוע ברחמים עצמיים, אלא דווקא כדי לקחת אחריות. עלייך.
ואיך את עם הכאב שמתלווה לכך?
עדיין מנסה להדחיק אותו או שאת מוכנה לעבור דרך האש, להרגיש אותו, להיות בו, להפוך או לכלי עבודה עבורך כדי לאחות בתוכך את מה שהתפצל, התפרק, נשכח? כי יש הרבה בך לגלות בזכותו והמתנה שבזה היא הבחירה שלך התפרק, נשכח? כי יש הרבה בך לגלות בזכותו והמתנה שבזה היא הבחירה שלך בדרך אחרת שטובה לך ונכונה לך יותר.
כך אני רואה משברים. הם לא סוף העולם אלא תחנת התרעננות וחישוב מסלול מחדש. כל כאב הוא סימון והוא יכול להפוך למלכודת או לנקודת בחירה. והבחירה, היא תמיד שלך.
בפעם הבאה שמישהי שואלת אותך "מה עובר עלייך" או כשאת שואלת את עצמך "מה עובר עליי" ראי בזה WAKE UP CALL עבורך.
הזדמנות שלך לעצור, לשים לב, לבחור מחדש ולהנהיג את חייך, גם ובעיקר כשהחיים בוערים מסביב.

מה כבר יכול לקרות?
אני מכירה את המקום הזה, בינינו – מי לא?הנקודה הזו שבה את קמה בבוקר ומרגישה שאפילו הנשימה כבדה.דבר עדיין לא קרה, ובכל זאת, הכל מרגיש כבד. המקום שאת הולכת אליו מדי יום – כבר מזמן לא עושה לך טוב.העבודה הזו?

לראות את ההזדמנות
כמה פעמים מישהי הסתכלה עלייך ושאלה,כמעט בלי לשים לב,“מה עובר עלייך?”בלי סיבה מיוחדת. בלי סיפור דרמטי.סתם כי היא קלטה אותך.קלטה משהו בעיניים שלך, בשפת הגוף, אולי בקול. ולא משנה מה ענית, המשפט הזה נשאר תלוי באוויר,כי ברור לך שקורה שם

אמזונה או זונה
ואולי הגיע הזמן לשאול את עצמך מי מחזיקה את החוטים באמת? הם בנו את המבוך.את נולדת לתוכו.מבוך שקוף, מנומס, מלא הבטחות להתקדמות,כל עוד תדעי “לשחק נכון”.והאמת? אם את עדיין מציינת איכשהו את יום האישה את עדיין עמוק בתוך המבוך הזה.