נקודת עיוורון היא מונח מעולם הראייה – אזור ברשתית שבו אין קולטני אור.
אבל גם בחיים, ובאימהות בפרט, יש לנו אזורים כאלה.
מקומות שאנחנו לא רואות:
הרגלים, דפוסים, אמונות – שפועלים על אוטומט, מתחת לפני השטח,
ומנהלים אותנו בלי שנהיה מודעות אליהם.
במערכת כל-כך טעונה כמו אימהות עם אהבה אינסופית, אשמה מובנית
וציפיות חיצוניות – נקודות עיוורון הן לא נדירות. הן בלתי נמנעות.
אהבה, הקרבה – ומה שביניהן
אהבת אם נתפסת כאהבה טוטאלית.
אבל, איפה עובר הגבול בין אהבה להזנחה עצמית?
כשאת נותנת את כולה, בלי לעצור
כשאת שוכחת לאכול, לנשום, לשאול מה איתך
זו לא הקרבה.
זו שחיקה במסווה של נתינה.
ומה הילדים שלך צריכים באמת?
לא חוג נוסף או כריך מושקע.
הם צריכים אותך מחוברת, נוכחת, חיה.
לא עייפה עד העצם.
רגשות מודחקים – תסכולים שמבקשים לצוף
כן, גם אימהות כועסות.
מתוסכלות. נשברות.
אבל, החברה מצפה שתעטפי הכול בחיוך.
אז את שותקת. מדחיקה.
עד שיום אחד זה כבר גדול ממך.
את צועקת. או בוכה. או מתרחקת.
זו לא את. זה הרגש שלא קיבל מקום.
הכרה ברגש – זו לא חולשה.
זו חוכמה.
זו הדרך שלך להחזיר לעצמך שליטה.
די כבר עם ההשוואות
נקודת עיוורון הרסנית במיוחד היא ההשוואה.
לאינסטגרם. לאמא מהגן. אפילו לחברה הכי קרובה.
אבל את?
את לא נולדת להיות ״כמו״.
את נולדת להיות שלמה, בדרך שלך.
והדרך שלך תראה אחרת. תמיד.
הציפיות הלא
אולי את מרגישה שאת צריכה להיות גם מטפלת,
גם מפרנסת, גם גננת, גם מאמנת כושר, גם אהובה,
גם יציבה, גם רגועה, גם מקצועית.
מי בדיוק קבע את זה?
מי קבע ש״אמא טובה״ היא זו שמספיקה הכול?
מה אם אמא טובה היא זו שיודעת מתי לעצור?
איך תזהי נקודות עיוורון?
- שאלי את מי שמכירה אותך הכי טוב:
מה אני לא רואה? - דברי.
עם בנות ברית. עם הילדים. עם עצמך.
בשקט. באומץ. בלי פילטרים. - בקשי עזרה.
קרוב לוודאי שמדובר באחד הדברים
שהכי קשים לך. והכי נכונים.
נקודת עיוורון היא לא כישלון – היא פתח.
היא המקום שמחכה שתאירי עליו אור.
וכשאת רואה אותה – את לא נשלטת.
את בוחרת. את מובילה. את מגדלת.
גם אותם, וגם את עצמך.
בבית שבו אמא לומדת את עצמה מחדש
הילדים לומדים שצמיחה היא אינסופית.
שהתפתחות היא הדבר הכי טבעי שיש.
שהכנות מנצחת את השלמות.
