פרינסס

אני בסך הכל בת 25! מה כולם רוצים ממני?

להיות אישה צעירה בישראל, במיוחד בשנים האחרונות, זה להרגיש שהכול בוער מבפנים ומבחוץ. החברה לוחצת שתהיי בשלה [את לא מנגו], עצמאית [את כבר כזו מרגע שעמדת על דעתך], עם מסלול ברור ומטרה ברור [טוב, זה עוד ייקח את הזמן שלו].

אבל, הלב שלך עדיין אוסף את עצמו מרסיסים של ציפיות שלא שלך.

את מרגישה יותר מדי, חושבת יותר מדי, מבולבלת יותר מדי, או ככה לפחות גורמים לך להרגיש.

העובדה הכי חשובה שלא מדברים עליה - גיל ההתבגרות של היום נמשך עמוק עד גילאי ה-30. כן, את במקום הכי מתסכל של הבין לבין: בין נערה מתבגרת לבין אישה צעירה.

בזמן שכולם [מי זה "כולם"?] מסביב מתקדמים "לפי התוכנית", את בכלל לא בטוחה שבכלל הייתה לך אחת.

מה שרצית אתמול לא מרגיש מדויק היום, והזהות שלך נבנית, נמתחת, משתנה כל רגע.

אז את מתמרנת בין כוח לרכות, בין "לשחרר" ל"להספיק", בין הילדה שעדיין מבקשת אישור לאישה שמבינה שהיא לא חייבת להסביר את עצמה לאף אחד.

ואני מקווה שאת כבר מבינה שאת לא לבד בזה.

אני כאן, כאמא לשלוש בנות, כאישה, כאשת מקצוע שיודעת לנווט במרחבי חוסר הוודאות ובעיקר כאחת שעברה כברת דרך.

וגם זואי כאן, כבת, כאישה צעירה שחווה בדיוק את המקום הזה, אבל מסוגלת לנשום בין גל אחד לשני של תסכול שעובר עליה בעיקר כי היא מבינה מה זה בכלל.

ואנחנו מדברות. אני מהמקום שלי, היא מהמקום שלה.

וגם את מהמקום שבו את נמצאת עכשיו.

הטקסטים כאן הם לא מתכונים, או רשימות מכולת להעצמה אלא, הם רגע לעצור, לשאול בקול רם ולקבל לגיטימציה גם כשהכול עדיין בלי מסקנה.

מותר לך לא לדעת.

מותר לך להתבלבל.

רק אל תאפשרי למישהו לשכנע אותך שאת הבעיה.