אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי מאז עידן  הקורונה ונותר איתי מאז הוא אימוץ רדיקלי של עיקרון פשוט מאוד: לא אכפת לי.
לא אכפת לי להחזיק בדעה שונה. לא אכפת לי לא לאכזב כשאני נדרשת למשהו שהוא בניגוד לדעתי.
לא אכפת לי לאבד חברים, לקוחות, פרויקטים – אם זה מה שנדרש כדי להישאר נאמנה לקו שלי.
כי ככה נראה דיוק, עומק, גבולות.

לא חיפשתי להכעיס. לא נלחמתי. הפכתי התנגדויות, אפילו שיימינג לאימון יומיומי במיומנות הכי יקרה של החיים הבוגרים: 
להתנהל בעולם מבלי למכור את השקט הפנימי שלי תמורת אישור חיצוני. ואישור חיצוני כידוע, הוא עסק יקר. לפעמים, יקר מדי.

אישור חיצוני הוא הלוואה רגשית רעילה

יש משפט שמסתובב חופשי כמו יותר מדי סוכר בארוחת ילדים ללא בקרה: ‘חשוב לי שיאהבו אותי’. זה נשמע תמים, אנושי,
רק שבפועל, המשפט הזה גובה הרבה יותר ממה שהוא מעניק.
מה שהוא באמת אומר: אני מוכנה להתפשר על קולי, על הגבולות שלי ועל האמת שלי – בתמורה לרגע של נחת דרך העיניים של מישהו אחר.
וזו עסקה גרועה. 

הוא הופך אותנו למנהלות קמפיין תמידי של הסברים, הצטדקויות, התאמות והתנצלויות ובכל נושא:  למה איחרתי, למה יצאתי,
למה הגבול שלי הוא כזה ולא אחר, למה אני לא מתחייבת, למה אני לא מסכימה.
והמחיר לכך, כאמור, גבוה מאוד.
המרכיבים שלו כוללים: התשה, ריצוי, עייפות, פקפוק, דליפת אנרגיה, חוסר שקט, תחושת חוסר נוכחות.
בדיוק ההפך ממה שנשים חזקות מנסות לבנות לעצמן.

הדיטוקס מאישור חיצוני: החלטה ניהולית, לא רגשית

כשאני מלווה נשים בתהליכי מו”מ, שינוי או מצבים רגשיים טעונים אני שומעת את זה שוב ושוב, באינספור וריאציות:

1. ‘אני לא רוצה שיקבלו ממני את הרושם שאני לא נעימה’
2. ‘אני מפחדת שיפרשו את זה לא נכון’
3. ‘אני לא יודעת איך להציב את הגבול הזה בלי לפגוע’

האמת הפשוטה היא זו: אי אפשר לרצות את כולם  מבלי לאבד את עצמך. יש לך כמות מוגבלת של אנרגיה, זמן ותשומת לב.
כשאת משקיעה אותם בדעות של השכנה, הבוס או העוקבים באינסטגרם, את נשארת במינוס מול האדם החשוב ביותר: את.

אישור חיצוני הוא התמכרות לכל דבר. הגמילה ממנו לא מתחילה בלב. היא מתחילה בניהול: ניהול תקציב אנרגטי, ניהול זמן, ניהול גבולות.
וזו, מבחינתי, אסטרטגיה קריטית לניהול עצמי בריא.

4 עקרונות לחיים שמכניסים הרבה יותר שקט

הפסיקי לממן הסברים מיותרים

בכל פעם שאת נכנסת למשוואה של – למה איחרתי, למה יצאתי, למה הגבול שלי הוא כזה ולא אחר ולמה בעצם אני עדיין מסבירה – את
משקיעה אנרגיה במקום הלא נכון. זה אולי מרגיש לך מנומס, אבל זו כניעה מרצון.

משפט פשוט אחד יכול לשחרר אותך מזה: ‘תודה על ההזמנה. בחרתי לנוח.’ אין צורך בפירוט יתר, התנצלות או מתן תירוצים.
זה מה שנכון לך עכשיו. נקודה. 

חוק ה – 1-3-5: לא כל טריגר שווה תגובה

השאלה הכי חשובה שכדאי לשאול בסיטואציות שדורשות ממך תגובה: האם מה שמציק לך עכשיו ישפיע עלייך מחר, בעוד שלושה חודשים,
בעוד חמש שנים?
אם לא – שחררי. לא מדובר בדרמה שיש צורך לתת לה משקל, זו בסך הכל הסחת דעת. רעש רקע.
וכמו בעסק, בעבודה וחיים האישיים – כל תגובה שלך היא השקעה. הבחירה היא תמיד שלך במה להשקיע.

גבולות הם מערכת הפעלה

נשים חוששות שגבולות יהפכו אותן ל’לא נעימות’. דרך נוחה לראות גבול ככלי תקשורת. זו הדרך ללמד את הסביבה איך נכון להתנהל מולך ואיתך.
בכל מעגל בחיים.
אין צורך בתוקפנות, לפעמים אין אפילו צורך באסרטיביות, אלא בבהירות בלבד.
גם כשמציעים לך פרויקט שעל הנייר נראה שווה, אבל הוא לא עובר טוב דרך הפילטרים שלך. לכן, תשובה כמו: ‘זה נשמע מעניין,
אבל אני לא מתחייבת לדברים נוספים כרגע’, או ‘אני בוחרת שלא’.
גם זו מנהיגות אישית.

תוצאה רגשית של מישהו אחר ≠ אחריות שלך

אנחנו מוקפות ברגשות של אחרים: עמיתים לעבודה, משפחה, חברים – You name it. כנשים, יש לנו נטייה, לא פעם, לקחת גם
על עצמנו את מה שלא שלנו. הוא נעלב? היא כועסת? מישהו מאוכזב? זה לא שלך.
החלק שלך במשוואה הוא הפעולה ולא התוצאה הרגשית של מי שמקבל אותה.
כמו במו”מ: תפקידך לנהל את ההצעה, לא את התגובה אליה.

גם שקט הוא מיומנות

באופן אישי אני לא אישה אדישה ולא מנותקת. בחרתי בצורה מודעת להפסיק לתת לרעש לנהל אותי.
באמת שכבר לא אכפת לי מדברים, דעות ואנשים שאין לי כוונה לנהל מולם מערכת יחסים. אין פה טיפה של זלזול.
רק כבוד עצמי, וניהול סיכונים רגשי קצת יותר בוגר. התובנה שנולדה ממשבר והתבשלה בתקופה סוערת, הפכה גם עבורי
וגם עבור הנשים שאני מלווה לכלי קונקרטי לחיים עם יותר כוח, בהירות ואיזון.
וזו כבר עסקה שווה מאוד.