מה אם את לא מבולבלת, אלא פשוט רואה יותר מדי?

להיות אישה צעירה בישראל במיוחד בשנים האחרונות,
זה לחיות בתוך עולם שצועק עלייך כל הזמן:
תעשי. תהיי. תוכיחי. תתפסי. תספיקי.
ובין לבין – תאהבי את עצמך, תמצאי משמעות,
תנהלי זוגיות (רק לא תלותית!), תבני קריירה, תשמרי על רגש,
תהיי רוח וחומר, סקסית אבל לא מדי,
רגישה אבל לא מתפרקת, נשית אבל פמיניסטית.

וברקע – רעש. המון רעש.
טראומה לאומית שמטלטלת את האדמה מתחת לרגליים.
פער בין מה שהבטיחו לכן לבין מה שבאמת קורה כאן.
נשים צעירות וחכמות, יפות, עמוקות
בוהות בלילה במסך ולא מצליחות להרגיש.
הלב סגור. או אולי פתוח מדי.
והשאלה הכי קשה, שמתחילה לנקר בתוכך:
איפה אני בכל זה?

נשים צעירות בגילאי 20 – 34  שנמצאות במצב לא פתור:
דורשים מהן להיות נשים
בזמן שהן עדיין בתהליך לא גמור של התבגרות.
הן מרגישות ילדות
ומתנהלות בעולם של גדולות.
חיות עם הציפייה חברתית ל’עצמאות’, ל’בשלות’, ל’עשייה’
אבל בפנים יש תהליך רגשי שלא קיבל מספיק מקום.

זו ההתבגרות המאוחרת של הדור הזה.
והיא מגיעה עם תג מחיר כבד:
תחושת בדידות בתוך עומס חברתי.
 אי־אמון מתמשך בעצמן ובעולם.
כאב רגשי שאין לו שם, אז הוא מתורגם לשחיקה,
ציניות, או ניתוק.

הן מרגישות שהכול קשה להן יותר מאחרות.
שזה אולי הן. שהן מפונקות.
האמת היא הן פשוט מותשות.

נשים צעירות, חכמות, יפות, עמוקות ,
בוהות בלילה במסך ולא מצליחות להרגיש.
כי הן עדיין לא הבינו איך.

ולפעמים, בלילה שקט,
משהו בתוכן לוחש:
‘רגע… ככה זה אמור להרגיש?‘

זה הרגע שמתחילה השיחה הכי חשובה,
לא עם העולם, אלא עם עצמן.

ובדיוק כאן, גם אני נעצרת – כאמא, כאישה,
כמישהי שעברה כברת דרך,
מתבוננת, ואומרת  לשירה, ביתי הבכורה שנמצאת עמוק
בשנות העשרים לחייה:

‘אני רואה אותך. את לא מפונקת. את לא שבורה.
את פשוט במערכת שלא נבנתה עבורך.
ואת לא לבד’.

ועכשיו שתינו מדברות
אני מהמקום שלי, את מהמקום שלך.
שירה, אמרי את זה כמו שרק את יודעת
במילים של הדור שלך.
אבל קודם, תני לי רגע להתחיל.

כשהייתי בגילך, העולם היה אחר
אבל התחושות בפנים היו די דומות.
בלבול, רצון לפרוץ, חוסר שקט.
רק שאצלי זה היה מוסתר עמוק עמוק
מתחת לשכבות של ‘להיות ילדה טובה’.

אני רואה אותך, שירה, ואת הדור שלך ,
ואני יודעת שאתן לא חלשות.
אתן חכמות בצורה שקשה לתאר.
אבל כן, יש בתוככן גם המון כאב.
המון תחושת אובדן,
כאילו העולם הזה לא תוכנן בשבילכן.

ואני שואלת את עצמי, איך אפשר לגשר על הפער הזה?
איך לעזור לכן להבין שהלב שלכן יודע את הדרך?

שירה:
אני לא יודעת אם אנחנו רוצות שיגידו לנו איך.
אני חושבת שאנחנו פשוט רוצות שמישהו יגיד:
‘אני רואה אותך. את לא משוגעת. זה באמת כבד.’

יש ימים שאני לא יודעת אם אני עייפה או מדוכאת.
אם אני רוצה שיגעו בי או שאף אחד לא יתקרב.
יש ימים שאני שונאת את עצמי בלי לדעת למה.
ואז אני נכנסת לאינסטגרם ומקבלת הוכחה
שאני באמת לא מספיק.

למזלי, לימדת אותי להקשיב פנימה.
ולפעמים, בפנים, יש תשובות.
ולפעמים אני מצליחה לשמוע אותן.
אם לא, לפעמים יש פשוט שקט.
וזה הרבה.

מיקי:
בואי נתחיל מכאן.
בכל מאמר, בכל שיחה – נפרום קצת מהבלבול.
ונמצא מילים חדשות לדברים שקשה להסביר.

שירה:
כי אם לא נגיד את זה,
מי יאמר בשבילנו?