כשהסקרנות מתנגשת עם האלגוריתם

מה בסך הכל רציתי?
לנסות אי שם בתחילת שנות ה – 80′ – את כל החוגים שהיו למתנ”ס המקומי, להציע.
ביום שלישי שיעור בלט – שני שיעורים והבנתי שרקדנית אני לא אהיה.
ביום רביעי שיעור ציור – עד היום אני זוכרת שהמדריכה הייתה מעצבנת.
ביום חמישי שיעור קרמיקה הכי כיף להתלכלך ולהביא לאמא מאפרה עקומה במתנה.
ואז שיעור חלילית, שהחליף את שיעור הבלט ביום שלישי – ואיכשהו מצאתי את עצמי תקועה במשך כמה שנים…. עם קלרינט.

הייתי בסך הכל בת 8. ילדה קטנה, סקרנית במיוחד ועקשנית לא פחות. כזו שבכל פעם שאמא שלי איחלה לי ילדה כמוני, הייתי קצת מבוהלת. בסוף קיבלתי שלוש.
אני מבינה אותה. באמת.

זו הייתה מלחמה אבודה מראש של אמא שלי בסקרנות שהובילה אותי. היה לי בלתי אפשרי לא לנסות הכל ורק אז להחליט מה, אם בכלל מתאים לי. פעמיים נרשמתי לחוגים באופן עצמאי וצלצלו לאמא כדי שתשלם.

קצת כמו להיות בחנות ממתקים ולנסות טעמים שונים ומתישהו לזכור שאני בכלל לא בעניין של מתוק, אבל הכל קורץ וצבעוני. הכל נראה כאילו דווקא זה הדבר.

איך אפשר להגיד לא? איך?

2026: אותה ילדה, לוח משחקים אחר

כמה קמטוטים בפנים עדיין לא אומרים שהתבגרתי.
גם היום אני מטיילת ומתנסה בכל מיני פעילויות שעושות לי חשק, רק שלוח המשחקים האמיתי כבר מזמן עבר לדיגיטל.
לפעמים יש לי 100 טאבים פתוחים בכמה דפדפנים שונים במקביל, עד שהמחשב קורס לתוך עצמו ומתנגד לכל דרך הפעלה. הוא דורש ויפסאנה.

למשל כלי ה – AI. המבחר הוא אינסופי וגם אם אני מתעלמת, אפילו לרגע, אני מותקפת מכל כיוון אפשרי בעוד כלי חדש, עוד פיצ’ר, עוד קורס, עוד הרצאה, עוד מפגש. עוד הזדמנות שאסור לפספס.  מישהו עוד רגע גם ינזוף בי כי עדיין לא ניסיתי את הדבר המופלא החדש והכי חשוב שיצא. הכי חשוב.

הכי חשוב!
לרגע זה.

האלגוריתם למד, כמובן, ללחוץ על הסקרנות שלי בדיוק בנקודה הנכונה.
עובדתית אני יודעת להתמיד. כשהנושא מעניין אותי מספיק – אני נכנסת בו All in  ולמשך שנים.
אבל זה לא העניין. השאלה היא אם הדבר הזה מספיק חשוב כדי להצדיק את ההתמדה.
כי כשהכל קורץ, הכל צבעוני והכל בוער בי לבדוק – זה פשוט יותר מדי.

ו – All in – הוא משאב מוגבל מאוד.

אם לרגע חשבת שאצלך זה אחרת, אז זהו – שלא.

כמה סוגי ריבה צריך בשביל לא לקנות
אפילו צנצנת אחת?

כדי להתמיד בבחירה וללכת איתה עד הסוף, נדרשת החלטה. במקרה הבא מדובר בסך הכל בבחירת סוג הריבה.

מסתבר שמדובר במאבק פנימי שמרגיש במינימום כמו לקבל החלטה אם להתפטר או לא.

שיינה אייאנגר ומארק לפר, שני חוקרים אמריקאים לפסיכולוגיה בנושא קבלת החלטות ערכו ניסוי פשוט: הם הציבו דוכן טעימות של ריבות בסופרמרקט יוקרתי. פעם אחת הם הציעו 24 סוגי ריבה, ובפעם אחרת רק 6 סוגים.

ההיגיון טוען – יותר אפשרויות, יותר בחירה, יותר חופש, יותר סיכוי שכל מי שיעבור ליד הדוכן ויחשוק בריבה – ימצא את הטעם המדוייק לו.

הגיון לחוד ותכל’ס לחוד.

הדוכן שהציג 24 סוגי ריבה משך יותר תשומת לב: כ-60% מהעוברים והשבים עצרו להציץ.
אבל רק כ-3% מהם קנו צנצנת.

הדוכן שהציג 6 סוגי ריבה משך פחות אנשים: כ-40% עצרו. אבל כ-30% מהם קנו.

למה ככה?

כי 24 סוגי ריבה הם לא חופש בחירה, אלא עומס בתחפושת חגיגית.
ריבוי אפשרויות יכול ליצור שיתוק. כשהמוח מופגז ביותר מדי אפשרויות, הוא לא בהכרח
בוחר טוב יותר. לפעמים הוא בוחר באפשרות הבטוחה ביותר: לא לבחור בכלל.

מצלצל מוכר?

נקודת העיוורון – הקשב החלקי

ב-1998, עוד לפני שהיה לנו את מי להאשים, לינדה סטון – בכירה לשעבר באפל
ובמיקרוסופט – נתנה שם לדבר הזה שכולנו עושים: קשב חלקי מתמשך.
זו הסריקה המתמדת של הכל, כל הזמן, מתוך פחד עמום לפספס את הדבר האחד שאולי
משנה הכל.
את לא באמת נמצאת במקום מסויים – את פשוט נשארת “ערה” לכל המקומות בבת אחת.

ורגע לפני שאת אומרת לעצמך מה היא מקשקשת פה היא בכלל מדברת על FOMO,
אעצור אותך כאן – הם לא אותו הדבר.
אבל, הם בהחלט מזינים אחד את השני.

FOMO הוא הפחד שבגללו את פותחת טאב נוסף.
קשב חלקי מתמשך הוא מה שקורה לך אחרי שכבר פתחת עשרים כאלה.

FOMO הוא הדחף לא לפספס.
קשב חלקי מתמשך הוא המצב התודעתי שבו כבר אי אפשר באמת להיות
במקום אחד עד הסוף.

וכשהמוח נאטם מעיבוד של עודף מידע, הוא מפסיק לבחור במה שטוב לו.
הוא בורח לאפשרות הבטוחה, הפחות מסוכנת, הפחות מדויקת, פשוט כי פחות
מתיש לבחור בה.

את מה שסטון מתארת – אני חיה מבפנים מאז שאני זוכרת את עצמי. הפרעת קשב במיטבה.
זה לא באג בעולם שלי, אלא מערכת ההפעלה.

וכמומחית מטעם עצמי המסקנה פשוטה: כולנו חווים את זה היום, ברמה כזו או אחרת. רק שחלקנו קיבל את גרסת הבטא עוד לפני שהמוצר יצא לשוק.

המחיר: שלי, שלך ושל הארגונים

מחקר שנערך באוניברסיטת נוטינגהם בשנת 2024 באוניברסיטת נוטינגהם בדק 142 עובדים, ומצא שהפומו שלהם הוא  הפחד לפספס מידע חשוב בעבודה – ומהווה גורם סיכון מרכזי לשחיקה ולבריאות הנפש בעבודה.

וזה לא נשאר בגבולות העובד.ת הבודד.ת.
זה מטפס למעלה, ומקבל תווית אחרת.

ארגונים היום מתנהגים בדיוק כמו שהתנהגתי כבר בגיל 6.
כל כלי AI חדש קורץ, כל טרנד נראה כמו החוג שאסור לפספס.  
כולם נרשמים, מצטרפים, מתחילים פיילוט, בודקים, מתלהבים – ורק אחר כך
שואלים אם יש בכלל זמן להגיע לשיעור.

בסקר הגלובלי של מקנזי מ 2025, בקרב 1,993 משיבים מ – 105 מדינות, 88% דיווחו
שהארגון שלהם משתמש ב AI לפחות בתחום עסקי אחד. אבל, רק 39% דיווחו על השפעה
כלשהי על הרווח התפעולי ברמת הארגון.

ככה נראה אימוץ בלי תיעדוף.

על אנטרופיה שמעת?

מתברר שיש לזה אפילו דימוי קליל מעולם הפיזיקה.

תתאפקי שבוע ואל תיכנסי אפילו פעם אחת לחדר של המתבגרת שלך.
את כבר יודעת מה יחכה לך שם בדממה גאה: כאוס שיגרום לך לשאוג עליה
שאת מוציאה אותה מהצוואה אם היא לא מסדרת אותו ברגע זה.

וזה, בגדול, ההסבר הכי ביתי לאנטרופיה: הנטייה של מערכות, כשלא מושקעת
בהן אנרגיה – להתפזר לאי סדר.

כלומר, הבלגן בראש שלי הוא חוק טבע.
באופן מוזר, זה הדבר הכי מנחם שהבנתי השבוע.

גם בעולם הארגוני אפשר לחשוב על זה כסוג של סוציו – אנטרופיה: בלי
אנרגיה מכוונת, הסדר נשחק, החלטות מתפזרות, יוזמות נערמות – וכל מה
שלא מנוהל באופן מודע – מנהל אותנו.

אם הפיזור הוא ברירת המחדל של כל מערכת – שלי, שלך, של הארגון שאת
עובדת בו – אי אפשר לנצח אותו רק בעזרת כוח הרצון.
מי שמנסה “להתרכז יותר” – בזמן שהמערכת בנויה לפזר אותה – מנהלת
קרב אבוד מראש.

מינימליזם, ולא רק בארון

כבר הפנמנו שברגע שנפרדנו במודע מרוב הבגדים שאנחנו לא לובשות ואפילו
תרמנו חצי מכלי המטבח מאותה סיבה בדיוק, הבנו שמינימליזם היא לא רק
אסתטיקה יפה באינסטגרם.

מינימליזם היא מילה שמתגלגלת נהדר על הלשון ועושה מסאז’ לנשמה בעיקר
כי הבנו שאנחנו עושות את זה מתוך בחירה. דיוק.

זו ההבנה שלא כל מה שיכול להיות שלנו – באמת צריך מקום אצלנו.
אם כן, מה הבעיה להעביר את המיומנות הזו גם למרחבים אחרים?

וזה בדיוק מה שארגונים לא מבינים

אותו הדבר קורה, בקנה מידה גדול יותר, בחברות רבות. הפתרון שרוב הארגונים
בוחרים בו למול העומס הוא עוד. עוד כלי, עוד יוזמה, עוד פיילוט. אבל אם 61%
מהחברות שאימצו  כלים שונים של AI לא ראו תשואה – נו, שוין.

בגרות ארגונית אמיתית נמדדת ביכולת להיות אמיצים מספיק כדי לשחרר את מה
שגורם לעומס מיותר ולא מקדם לשום מקום.

שפע הוא לא חופש. לפעמים הוא רעש מחריש אוזניים. לפעמים הוא פשוט מעייף.

גם אם זה נשמע הפכפך, הדרך הכי בטוחה שמצאתי אל החופש הזה – עוברת דווקא
בהחלטה במה לא לגעת.

#מחברת את הנקודות#