רצתי מהר, רק ששכחתי לאן….

זה תפס אותי ביום שלישי בשעה שבע בבוקר. שלוש הודעות וואטסאפ מלקוחות שונים הזיזו פגישות ושחררו לי בוקר שלם לעצמי. יכולתי לבהות קצת בסחלב שמשתף איתי פעולה (בינתיים), לתרגל יוגה – כי בינינו, זו כבר לא אופציה לוותר – או להתמסר למדיטציה החדשה שלי, שכוללת הנבטות וטעמים שאני עדיין לומדת לחבב.

אבל, במקום חווית חירות קלילה, הופיעה תחושת חוסר נוחות. היא התיישבה לי על הכתף בערך חמש דקות אחרי שכבר עשיתי בלגן במטבח. (יש לה נטייה להופיע יחד עם חליטת מרווה ולימונית, דווקא ברגעים שבהם מתחשק לי שוקו עם מרשמלו קטנים. הצינית הקטנה הזו.)

תחושת חוסר הנוחות הופיעה לא כי ‘לא היה לי מה לעשות’, אלא כי פתאום, בתוך השקט, שמתי לב למשהו מוזר: הזמן התנהג אחרת.

שנים מדדתי התקדמות לפי רשימת ה – To do list האינסופית שהייתה לי. אם היו הרבה סימני וי על משימות שבוצעו, אם הייתי יעילה – סימן שאני נעה קדימה. אבל, פתאום קלטתי שאני יכולה להיות הכי יעילה בעולם, ועדיין להישאר בדיוק באותו מקום.

יעילות מודדת קצב. דיוק מודד כיוון.

ביטא זאת היטב הכלכלן וחוקר קבלת ההחלטות הרברט א׳ סימון, שהראה כי בעולם רווי אפשרויות, המשאב הנדיר באמת אינו זמן – אלא קשב. כאשר הקשב מתפזר בין ריבוי משימות, קל לייצר תחושת פעילות מתמדת, גם כאשר הכיוון עצמו כבר אינו רלוונטי.

הבנתי שהתקדמתי לעבר יעדים לא מעודכנים של מישהי אחרת, של הגרסה שלי מלפני כמה מלחמות שלנו עם ציר הרשע וחיים שעד אז עוד היו קצת יותר ברורים.

השקט של אותו הבוקר לא היה מתנה. זה הרגיש כמו כתף קפואה שאילצה אותי לחשוב על כל תנועה לפני שעשיתי אותה. הוא שיקף לי שכל הריצה הזו היא בעצם דרך מאוד מתוחכמת לא לפגוש את השאלה המפחידה באמת: האם מה שאני עושה עכשיו עדיין מדויק לי?

חוסר הנוחות הזה הוא לא תקלה טכנית, אלא הדרך של הגוף שלי להרים דגל: הכיוון כבר לא נכון לך. אותם הספקים מטורפים שנחשבו עבורי, עד לא מזמן, ל’תנועה’ – מרגישים כמו דריכה במקום. לא כי לא עשיתי כלום, אלא כי הלב שלי כבר לא נמצא בתוך הפעולה.

מנהיגות נשית מתחילה בשיחה כנה עם האמת

בנקודה הזו, הדיוק מפסיק להיות רק חוויה פנימית והופך למבחן של מנהיגות. כנשים, אנחנו רגילות להחזיק המון, כל הזמן: את הבית, את הקריירה, את הציפיות של הסביבה. למדנו לנהל משא ומתן עם כל העולם, אבל לעיתים קרובות מדי אנחנו שוכחות את הדיון הכי חשוב – המו”מ הנשי הפנימי על המשאב הכי יקר שלנו: תשומת הלב.

כשמשהו כבר לא מדויק, המנהיגות נמדדת ביכולת להגיד ‘סטופ’. לא כי נגמר הכוח, אלא כי המשך התנועה בנתיב הלא מדויק הוא ויתור על היושרה המקצועית והאישית שלנו. מו”מ נשי אמיתי מתחיל ביכולת לעמוד מול הרשימה שמתארכת בעקשנות ולהגיד: עד כאן.   

הדיוק כאיתות מהמערכת הפנימית

אני חווה דיסוננס עם המילה דיוק.
מצד אחד נמאס לי לשמוע אותה או לעשות בה שימוש ומצד שני אני פשוט אוהבת אותה. אנחנו רגילות לחשוב על דיוק כעל מושג אסתטי, כמעט קישוטי.

חיים מדויקים.
בגד מדויק.
מילה מדויקת.

אבל, באמצע החיים, הדיוק מפסיק להיות בונוס והופך לאיתות. המערכת הפנימית שלנו משדרת בעוצמה גבוהה איתותים שמשהו כבר לא יושב נכון. זה לא שהקצב נרגע, אלא שרמת הרגישות לחוסר הלימה עלתה.
אם בשנות העשרים והשלושים יכולנו להסתדר עם “בערך” – בערך התפקיד הנכון, בערך האנשים הנכונים לנו, בערך הקצב שנראה הגיוני מבחוץ – הרי שפתאום ה – בערך הזה מתחיל לחרוק.
לא בגלל שמשהו התקלקל, אלא בגלל שמשהו התבהר.
 
המערכת הפנימית מסרבת להמשיך ולהשקיע אנרגיה במסלול שאינו מותאם מספיק למי שאנחנו עכשיו. אנחנו לא איטיות יותר. זו הסובלנות לחוסר דיוק שהתאדתה.

במובן הזה, הדיוק הוא מנגנון בקרה. לא כדי לעצור אותנו – אלא כדי למנוע מאיתנו להמשיך לנוע בכיוון שכבר התרוקן ממשמעות.

מחכים לגודו (ולא זזים)

זה מחזיר אותי לגודו של סמואל בקט. כשוולדימיר ואסטרגון, מחליטים ללכת.
“אז נלך?” שואל האחד.
“כן, נלך,” עונה השני.
ההחלטה מתקבלת, הכיוון ברור – והם לא זזים.

אצל בקט, האבסורד אינו בזה ששום דבר לא קורה, אלא בכך שהפעולה נמשכת בתוך מבנה שכבר אינו מייצר תנועה. הזמן חולף, השיחה נמשכת, ההמתנה מתארכת – אבל דבר מהותי אינו משתנה.

דברים שפעם נחוו כהתקדמות מתחילים להרגיש כחזרתיות מעיקה.
אנחנו עושות את אותן הפעולות, אומרות את אותן המילים, אבל משהו בפנים כבר יודע שהקוד השתנה – הוא הבין שהכיוון אינו מדויק, גם אם עדיין לא ידענו לנסח את זה.

כשהגוף מתחיל לדבר

כאשר הפער בין פעילות לתנועה נמשך לאורך זמן, הגוף מתחיל לדבר. הוא המבוגר האחראי שמפסיק להקשיב להסברים של השכל, מאותת דרך עייפות לא פרופורציונלית – כזו ששנ”צ לא פותרת – דרך קושי פיזי להתחיל פרויקטים שפעם הלהיבו אותנו, או באמצעות חוסר סבלנות לסיטואציות שהיו בעבר ‘חלק מהמשחק’.

הגוף מזהה חוסר הלימה הרבה לפני שהשפה מצליחה לתאר אותו. הוא פשוט מסרב לחתום על חוזים שאינם מדויקים לו עוד. (מסתבר שהגוף שלי הוא מנהל המו”מ הכי קשוח שפגשתי, והוא לא מתרשם מהסברים יפים). במובן הזה, הגוף פועל כמו כל מערכת מורכבת: הוא אינו מגיב רק לכמות הפעילות, אלא לאיכות ההתאמה בין המבנה לבין המציאות. כאשר הקריטריון לתנועה משתנה – גם הסימנים משתנים. לא בהכרח יותר עומס, אלא יותר חיכוך. לא פחות עשייה, אלא פחות תחושת התקדמות.

גם ארגון הוא גוף שמרגיש

ומה שנכון לגוף ביולוגי נכון גם למערכות מורכבות אחרות. ארגונים אינם משנים כיוון רק משום שהופיע רעיון חדש, אלא כאשר אי אפשר להתעלם יותר מהסימנים לכך שהתנועה הקיימת לא מספקת יותר את התוצאה המצופה. ישיבות מתקיימות, תהליכים מתקדמים, יעדים מוגדרים – ועדיין, זה לא קורה.

בשלב מסוים מתברר כי הבעיה אינה בהכרח בקצב, אלא בהתאמה בין המבנה הקיים לבין המציאות שהשתנתה. עד שהתמונה הגדולה מתבהרת, ניתן לראות רק נתונים מפוזרים: שחיקה שאינה מוסברת רק בעומס, ירידה באפקטיביות למרות השקעת משאבים, קושי לקבל החלטות שמחזיקות לאורך זמן. המספרים אינם הבעיה – הם האיתות.

לאן את רצה?

באמצע החיים אנחנו מפסיקות למדוד לפי קילומטראז’ ומתחילות להרגיש אם מה שאנחנו עושות – מתאים לנו. כשהפעולה בהלימה, הזמן מפסיק להיות משאב שצריך לנהל או לנצח, והופך למרחב שאפשר לפעול בתוכו בלי תחושת חיכוך מתמדת.

אולי לכן נדמה לפעמים שהזמן ‘טס’ דווקא ברגעים שבהם הוא שייך לנו באמת – לא כי עשינו פחות, אלא כי הפסקנו להשקיע אנרגיה בכיוון שכבר אינו מקדם אותנו.

התנועה כבר אינה נמדדת בכמות ההספקים, אלא במידת השקט הפנימי שמתאפשר תוך כדי פעולה.
לפעמים הסימן הברור ביותר לכך שמשהו השתנה הוא דווקא הרגע שבו אנחנו לא ממהרות לזוז – משום שברור לנו שהתנועה הבאה כבר לא יכולה להיות בערך.

#מחברת את הנקודות#