האחריות שהשאירה את החיים שלי במקום

יש רגע שבו מתברר שכל האחריות שלקחת על עצמך לא הופכת אותך לוונדרוומן.
היא רק הופכת אותך לאדם שכולם מניחים שיסתדר – גם כשבאמת אין איך.

הרגע שלי הגיע באוקטובר 2023, בהודעת וואטסאפ אחת מהבת שלי, מהבסיס, בשעה שבה בדרך כלל אין חדשות טובות.

במשך 16 שנים, מאז הגירושים, הייתי ה’אחראית ההורית’ הבלעדית לשלוש בנותיי הצעירות, בפורמט של 200%. אם הייתה אולימפיאדה ללקיחת אחריות על דברים שלא באמת בשליטתי, כנראה שהייתי חוזרת עם מדליית זהב.
(שזה תיאור מכובס לאישה שבודקת אם יש מספיק נייר טואלט בבית גם כשהיא בוויפאסנה).

כשיצאתי מהנישואים, דמיינתי שגם לאחריות יהיו שני בתים. דמיינתי סופי שבוע שבהם אני יכולה לשמוע את עצמי חושבת כשאני משתרעת על הספה ומזמינה טייק אווי.

המציאות, כרגיל, בחרה במסלול אחר.

מצאתי את עצמי בתפקיד המפיקה, הבמאית והמאבטחת של האירוע המתגלגל שנקרא ‘לגדל שלוש בנות’. למעשה, חתמתי על חוזה חד-צדדי מול רגשות האשם שלי: בלי לבדוק אם המבנה הזה בכלל כלכלי לנפש שלי.

זה לא היה שינוי חד, כי גם בתוך המסגרת הזוגית תפקדתי בפועל, כהורה יחיד.
כלפי חוץ היינו שני אנשים בוגרים שמנהלים משפחה יחד, אבל רוב מערכות התפעול – היומיומיות והרגשיות – נשענו עליי. קבלת החלטות. תיאומים. בריאות. לימודים. מעברים בין מסגרות .וגם העבודה השקטה של להחזיק יציבות רגשית עבור כולם.

ככל שלקחתי יותר אחריות, כך התפתח מבנה שהיה תלוי בכך שאמשיך לקחת אותה.
וגם כשהמבנה כבר לא התאים לי – הוא המשיך להתקיים מכוח האינרציה.
והאחריות הזו גדלה לממדים לא שפויים. היא חלחלה לכל חריץ בלו״ז, לכל החלטה שולית, ועד למחשבות קיומיות על מה יקרה אם חלילה יקרה לי משהו כשהן עדיין צעירות כל כך.

אבל, יש משהו ממכר בתחושת האחריות.
היא נותנת תחושת שליטה בעולם לא צפוי.

ואם יש משהו שהחיים לימדו אותי, זה עד כמה השליטה היא רעיון יפה בתיאוריה.

ואז הגיעה שנת 2023.

בעיצומה של סערה אזרחית ואובדן יציבות, דווקא באוגוסט 2023 ענבל, בתי הצעירה, התגייסה. כאישה שהייתה מוכנה למות למען המדינה הזו, לא האמנתי שיגיע יום שבו אמצא את עצמי מקווה שהבת שלי תבעט בכל הערכים שעליהם גידלתי אותה – ולא תתגייס.

הסדקים שהעמיקו בקיץ ההוא הכניסו אותי לדריכות קיומית. היה לי ברור שזו רק ההתחלה. אבל, גידלתי נשים עצמאיות, דעתניות, עם עמוד שדרה – ולא יכולתי לבקש ממנה להיות פחות ממה שחינכתי אותה להיות.

דת האחריות המוחלטת

בשנים האחרונות קרה משהו מעניין למושג אחריות.
מערך ניהולי – הוא הפך לזהות.

וכשזה קורה, כבר קשה להבחין מתי האחריות באמת מייצרת יציבות, ומתי היא פשוט נותנת תחושת שליטה.

אנחנו חיות בתרבות שמציעה אחריות אישית כמעט כפתרון ברירת מחדל לכל תקלה.
יש אפילו גורואים של מנהיגות, כמו קצין הנייבי סילס לשעבר, ג’וקו וילינק שקורא לזה אחריות מוחלטת.

אם משהו לא עובד – קחי יותר אחריות.
הילדה בחרדה? אחריות שלך.
העסק מדשדש? אחריות שלך.

כשיש לך פטיש ביד, כל דבר נראה כמו מסמר.
כשאחריות מוחלטת הופכת לכלי העבודה המרכזי, כמעט כל קושי נראה כמו משהו שאת אמורה לפתור לבד – גם כשהוא לא באמת נוצר על ידך, וגם כשלא באמת נכון שתישאי אותו לבד.

יש בכך הרבה אמת.
אחריות אישית היא כוח מניע חשוב. לפעמים אפילו כוח מציל.

וזה לא ייחודי רק לאימהות שמצאו את עצמן חד־הוריות לאחר פרידה. אותה דינמיקה מופיעה גם בקריירה, ביזמות – ובכל מקום שבו לקחנו על עצמנו אחריות גם על מה שלא באמת היה בידיים שלנו.

אבל, היא גם עלולה ליצור אשליה מסוכנת: שאם רק נתאמץ מספיק, נוכל לייצב כל מציאות.

הפסיכולוגית אלנה לנגר קראה לזה אשליית השליטה – הנטייה האנושית להאמין שיש לנו יותר השפעה על אירועים מורכבים מכפי שיש בפועל.

אנחנו זורקות את הקוביות קצת יותר חזק, כאילו עוצמת הזריקה תשנה את המספר שייצא.

אבל החיים הם לא משחק קוביות.

הם מערכת מורכבת של משתנים שאין לנו שליטה אמיתית עליהם: מערכות יחסים, בריאות, כסף, הקשרים תרבותיים.
ולפעמים גם החלטות של גברים כוחניים מאוד שמשפיעות על היומיום שלנו הרבה יותר ממה שנוח להודות.

ובתוך מציאות כזו, כשאנחנו לוקחות אחריות מוחלטת על מה שמעולם לא היה בשליטתנו ,
אנחנו לא באמת מגדילות השפעה.
אנחנו רק מגדילות עומס מנטלי.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

עד אז לא פחדתי מהמוות. לפחות כך האמנתי.
כנראה כי לא באמת עצרתי לחשוב על איך אנשים מתים כשאכזריות חסרת גבולות פולשת להם אל תוך הבית.

הטבח של ה־7 באוקטובר הבהיר לי בבת אחת שגם אם אני לא מפחדת מהמוות עצמו – אני מפחדת מאוד מהאיך.

ובתוך ההבנה הזו יש גם מציאות מאוד קונקרטית: ילדה חיילת בצפון, רחוקה ממני, לובשת מדים שהופכים אותה למטרה.
ואין לי דרך להגן עליה.

התאוריה התפרקה ברגע.
הגוף לא מתעניין בפילוסופיה. הוא מגיב בפחד.

ודווקא שם, כשהשליטה מתערערת – האחריות לא נעלמת. היא משנה צורה.

במשך שנים פעלתי מתוך תחושת אחריות עמוקה, אבל גם מתוך פחד סמוי: שאם לא אחזיק, הכל יתפרק.
לא כי לא הבנתי שאין לי שליטה – הבנתי היטב, ברמה הרציונלית. אבל, יש פער בין להבין משהו לבין להסכים לחיות לפיו.

השירות הצבאי של ענבל פגש אותי בדיוק בנקודה הזאת: הרגע שבו השלמתי עם העובדה שאני חסרת אונים, ושאין לי דרך להגן על הילדה שלי – ולא משנה כמה אחריות נוספת אקח על עצמי.

מאותו יום איבדתי אחיזה בקרקע הרעועה שעוד הרגשתי.
זו הייתה שנה של דמעות, תחושת קיפאון, חוסר שינה, תחושת חוסר אונים מוחלט.

פילוסופיית האחריות המוחלטת של ג’וקו אולי נהדרת לסדנאות ולהרצאות.
אבל, בשעה 23:00 בלילה, מול הודעת וואטסאפ מילדה-חיילת שלא מצליחה להתאושש בסוף היום מאירוע קשה – מדובר במתכון להתקף חרדה.

ברנה בראון כתבה שהשריון הזה – של אם אהיה אחראית מספיק, שום דבר רע לא יקרה – הוא אשליה שנועדה להגן עלינו מפגיעות.

אבל השריון הזה כבד.
הוא חונק.

וכשהוא פוגש מציאות של מדינה בכאוס ומלחמה – הוא פשוט מתנפץ לרסיסים.

והנה הבעיה העמוקה ביותר בדת האחריות: המחיר הסמוי שלה הוא בדידות.

כשאת לוקחת אחריות מוחלטת, את מפסיקה להיות חלק ממערכת יחסים והופכת למנהלת של אירוע.
את לא יכולה להישען, כי את העמוד התומך.
את לא יכולה לבקש עזרה, כי עזרה מרגישה כמו הודאה בכישלון האחריות שלך.

ב־16 השנים האחרונות הייתי עמוד תומך לתפארת.
רק שבדרך שכחתי שגם עמודים צריכים קרקע יציבה.

הקידום שהענקתי לעצמי: מאחראית לתומכת

השבר הזה אילץ אותי לשחרר. הגעתי לנקודה שבה האחריות הפסיקה להיות כוח מייצב עבורי. וכשאשליית השליטה והפחד מתחילים להתפוגג, נשאר חופש שלא הכרתי.

חופש לא לדעת.
חופש לא לנסות לנהל כל תוצאה.

הבנות שלי גדלו.
הן בנו בתוכן יציבות פנימית, יכולת להבין את הטעויות שלהן ולדייק את עצמן.

הן כבר לא צריכות מנהלת.
הן זקוקות למרחב.

זה אולי נשמע כמו שינוי קטן בניסוח, אבל מדובר בשינוי מבני עמוק:
המעבר מאחראית הורית לתומכת הורית.

השלב שבו אני מסכימה לרדת מהעמדה של מי שחייבת לתקן את העולם עבורן – ולהיות שם, אם הן רוצות, כשהן מתקנות אותו בעצמן.

זה לא אומר שאני פחות אחראית. זה אומר שהאחריות שלי שינתה צורה.

פחות ניסיון להחזיק את הכל, יותר יכולת להגיב למה שקורה בזמן אמת.

פחות ניסיון לשלוט בקצב, יותר מוכנות לנוע יחד איתו.

מה נשאר כשמוותרים על הפַּטִּישׁ של ג’וקו?

חירות אמיתית לא מתרחשת כשמפסיקים להיות אחראיות, אלא כשמתחילים לנהל מו”מ אמיתי על חלוקת הנטל. גם מול הילדים, ובעיקר מול המראה.

אחריות יכולה להניע שינוי, זה נכון. אבל גם ההסכמה לא להחזיק הכל יכולה לפתוח תנועה מסוג אחר. תנועה שלא מבוססת על הפעלת כוח, אלא על בניית יציבות שלא תלויה רק בך.

יש שינויים שמתחילים הרבה לפני שרואים אותם מבחוץ.

שלי התחיל כשהסכמתי להניח את הפַּטִּישׁ של  ג’וקו ולגלות שחירות מתחילה ברגע שבו האחריות מפסיקה להיות כל הסיפור.

יש לי סוף סוף מקום לנשום.

וגם מקום לבחור להיות כל מה שאני רוצה.
בקצב שלי. בכללים שלי.

#מחברת את הנקודות#