אני מכירה את המקום הזה, בינינו – מי לא?
הנקודה הזו שבה את קמה בבוקר ומרגישה שאפילו הנשימה כבדה.
דבר עדיין לא קרה, ובכל זאת, הכל מרגיש כבד.

המקום שאת הולכת אליו מדי יום – כבר מזמן לא עושה לך טוב.
העבודה הזו? אולי פעם היא הייתה בסדר,
אולי סיפקה משהו, אבל עכשיו היא לוחצת.
לא בא לך להיות שם, לא בא לך לראות אנשים, והכי גרוע  –
את כבר לא מזהה את עצמך….

וכמה פעמים אמרת לעצמך:
עוד קצת. כשהילדה תעלה לכיתה א’…
כשהילד יגדל…
אחרי החגים…
אחרי הקיץ…
רק שתחזיקי מעמד.

בפנים את כבר יודעת, הזמן לא עובד לטובתך.
כי בינתיים, התסכול יוצא ממך בלי מילים.
כולם מרגישים – בעבודה, בבית, הילדים, בן הזוג.
ואת? רק הולכת ומתרחקת מעצמך עוד צעד.

ככה נראית נקודת רתיחה.

לא תמיד היא מגיעה ברעש גדול.
לפעמים היא זוחלת בשקט, עד שיום אחד היא
כבר לא מאפשרת להתעלם ממנה.
ואם לא תעצרי בעצמך?
החיים יעשו את זה בשבילך.
הבוס ימצא דרך להיפטר ממך, הבית ירגיש כמו שדה קרב,
והילדה ש”עדיין לא מוכנה”, תתחיל להראות לך בדרכה שמשהו חייב לזוז.

הנפש שלך מדברת אלייך.

ואת לא יכולה להרשות לעצמך להמשיך להתעלם.

מה כן לעשות?
לא קמה מחר בבוקר ומתפטרת מהעבודה.
אבל, כן עוצרת.
כן מקשיבה.
כן מסכימה לומר בקול רם:
לא טוב לי. ואני לא נשארת ככה.”

התחילי בקטן – מטרה אחת, צעד אחד, אפילו שיחה אחת.
ייצרי תנועה, אפילו קטנה.

כי משברים לא נעלמים כשהם מתבשלים בשקט.
הם פשוט מחכים לרגע הנכון להתפוצץ.

בבינת הפניקס אנחנו מדברות על הרגע הזה – רגע לפני הפיצוץ.
על איך לייצר שינוי – לא מתוך פחד, אלא מתוך בחירה.
על איך לזוז, כדי לא למצוא את עצמך בורחת.

בואי נדבר על זה.