לפעמים זה קורה לי מבלי שאשים לב.
משפט קטן, מילה, טון.
ויוצא ממני הקול שלה – של אמא שלי.
הקול ההוא שנשבעתי לא להיות.
הדפוס ההוא שאמרתי לעצמי “אצלי זה ייראה אחרת”.
ופתאום, בתוך רגע של עייפות, תסכול או סתם יום ארוך מדי – אני שם.
בדיוק שם.
והאמת? זה רגע כואב.
כי הוא מזכיר לי כמה הדברים שחשבתי ששמתי מאחוריי,
חיים בי יותר ממה שהייתי רוצה להודות.
אבל עם השנים למדתי שגם בתוך הכאב הזה – יש לי כוח.
כי זה בדיוק הרגע שבו אני יכולה לעצור ולבחור.
לשאול:
האם זה באמת שלי?
האם אני חייבת להמשיך להעביר את זה הלאה?
או שדווקא כאן, אני יכולה לשבור את השרשרת ולעצור הכל?
אימהות היא השיעור הכי עמוק שקיבלתי על עצמי.
היא יודעת להחזיר אותי למקומות הכי כואבים שלי,
אבל גם ללמד אותי שיש בי אפשרות אחרת.
וזה מה שלא מספרים לנו.
הפצעים שאנחנו סוחבות מהבית,
מהאמא שגידלה וטיפחה אותנו כמיטב יכולתה,
יכולים להפוך להיות הכוח הכי גדול שלנו.
ברגע שאני מוכנה להסתכל עליהם בעיניים
מבלי לברוח, לטשטש, או להעמיד פנים
שם קורה הקסם.
בכל פעם שאני עוצרת ולא מגיבה כפי שתוכנתתי,
בכל פעם שאני בוחרת אחרת
אני לא רק מצילה את עצמי
אני משנה את המורשת.
מושלם זה לא. אפילו לא קרוב.
המטרה אינה למחוק את מה שהיה,
אלא לבחור מה מפסיק כאן ועכשיו
ועם מה אני בוחרת להמשיך.
תודעת האם שלי מזכירה לי את זה כל יום מחדש
אני לא רק אמא של הבנות שלי,
אני גם אמא של הילדה שהייתי.
וכל פעם שאני בוחרת אחרת
היא מחלימה קצת יותר.
בבינת הפניקס אנחנו לא מייפות את האימהות,
אנחנו לומדות איך להפוך אותה למקום שמרפא, מחבר ומצמיח.
אם גם בך מהדהדת התחושה הזו, אם את מזהה את המקומות בך
שמבקשים שינוי, בואי.
יש לי מה לספר לך על איך זה נראה כשהפצעים שלך
הופכים למנוע שמזיז אותך קדימה.
מוכנה להתחיל?
