אינספור פעמים תפסתי את עצמי שואלת בשקט
(נו טוב, שאלתי בעיקר בקול):
“איך היא עושה את זה?”
איך היא מחזיקה משרה מלאה,
שלושה ילדים,
רצה בערב,
מחייכת בבוקר
ואפילו מספיקה לפגוש חברות.

אני יושבת מולה, מקשיבה לסיפורים שלה ומייד מתחילה לתכנן לעצמי
תוכנית פעולה. ברור לי שאם היא יכולה – גם אני יכולה.
(אני גם אומרת לה שהיא מקור השראה עבורי)
ואני מצהירה: מחר אני מתחילה!
מחר אני אהיה גם וגם:
גם אשת קריירה,
גם אמא משקיענית,
גם בת זוג מעולה
וגם… אני.

אבל, מחר מגיע – ואני שוב מתרסקת.
מה שממלא אותה – מרוקן אותי.
מה שמעניק לה כוח – מתיש אותי.

מתישהו גם הבנתי – אני לא היא.

הערכים שלנו שונים, הקצב אחר, הצרכים שונים.
אין נוסחה אחת שעובדת לכולן.
וזה לא אומר שמשהו בי לא בסדר, זה רק אומר שאני צריכה להפסיק
עם מודלים שלא נבנו בשבילי (מי אמרה ‘מועדון חמש בבוקר’?).

תודעת האם שלי לוחשת לי,
מחוברת עמוק אל האנרגיה הנשית שבי – למצפן הפנימי שיודע.
יודע מה נכון לי, מה נכון למשפחה שלי,
ומה… פשוט לא.

כשהקשבתי לה – גיליתי:

• אני לא חייבת לבשל שלוש ארוחות ביום כדי להיות “אמא טובה”.
• שאפשר לבנות קריירה – ולא להרגיש אשמה.
• שהיום שלי יכול להיראות אחרת לגמרי משל מישהי אחרת – ועדיין להיות מדויק לי.

מה כן?

במקום להסתכל החוצה – להתכנס קצת בעצמי
ולשאול:

• מה באמת חשוב לי?
• מתי אני מרגישה הכי טוב עם עצמי?
• מה ממלא אותי, ומה מרוקן אותי?
  
  

ולזכור – הנוסחה היחידה שעובדת, היא זו שנולדה מתוכי.
היא תשתנה, תזוז, תתעדכן – כמו החיים עצמם.

אבל היא תמיד תהיה שלי.

בבינת הפניקס אנחנו לא מחפשות מתכונים מוכנים,
אנחנו בונות את הדרך שלנו.
כזאת שמכילה גם וגם, אבל רק כשזה באמת נכון לנו.

בואי נתחיל משם.