כמה פעמים מישהי הסתכלה עלייך ושאלה,
כמעט בלי לשים לב,
“מה עובר עלייך?”
בלי סיבה מיוחדת. בלי סיפור דרמטי.
סתם כי היא קלטה אותך.
קלטה משהו בעיניים שלך, בשפת הגוף, אולי בקול.

ולא משנה מה ענית, המשפט הזה נשאר תלוי באוויר,
כי ברור לך שקורה שם משהו.
משהו שכבר הרבה זמן מחכה שתסתכלי עליו באמת.

זה לא קורה רק אצלך.
אנחנו לא רגילות לעצור שם.
חונכנו לרוץ קדימה, לתפקד, להמשיך.
למדנו שמי ש’נתקעת’ – מפסידה.
שקושי זה משהו שצריך “לעבור מהר” ולהמשיך הלאה.

אלא שהאמת רחוקה מזה.
הקושי לא בא לבלבל אותך.
הוא בא לעצור אותך.
לומר לך “תראי, יש כאן משהו בשבילך. הזדמנות.”

לפעמים זה מתחיל בקטן.
תחושת חוסר שקט, עייפות שלא נעלמת.

לפעמים זה כבר יושב עלייך כמו אבן בחזה
ואת מרגישה שאת חיה על אוטומט.
ואז מגיע הרגע שאת לא יכולה לברוח מזה יותר.
כי את יודעת – את תקועה.

וזה בדיוק הרגע להבין:
הקושי הזה הוא לא סוף – הוא סימן.

סימן שמשהו במי שאת היום, כבר לא משרת אותך יותר.
שיש בתוכך חלק שצמא לזוז, לגדול, להשתנות.

ומה אם במקום לחכות שמשהו יפוצץ את זה – תבחרי לעצור בעצמך?
לשאול:
מה באמת עובר עליי?
מה הלב שלי מנסה להגיד לי כבר הרבה יותר מדי זמן?

כי כשאת שואלת את השאלה הזו בכנות,
בלי להיבהל, בלי לברוח – משהו מתחיל להשתחרר.

משם מגיעים הרגעים הגדולים.

רגעים שבהם את מבינה שהקונפליקט בעבודה,
או המתח בבית – הם לא הבעיה.
הם רק הראי שמראה לך בדיוק מה הגיע
הזמן שתראי, שתעשי אחרת.

כי כן, את יכולה להמשיך לשבת על הגדר ולחכות שמשהו יקרה.
אבל את גם יכולה להחליט שאת היא זו שקמה ומורידה את הרגליים לקרקע.

ומה אם…

הקושי הזה שאת מרגישה – הוא לא כישלון, אלא הזמנה?
לעצור.
להסתכל.
ולבחור אחרת.

בבינת הפניקס אנחנו מאמינות שדווקא שם
ברגעים שנראה שאין יותר אוויר
מחכה לך ההזדמנות הגדולה באמת.

בואי נלמד יחד איך לזהות אותה בזמן.